כשחזרתי מברלין, באביב של שנה שעברה, די התבאסתי בכל פעם ששמעתי  את הפרסומת של משרד החוץ ברדיו. "בחו"ל, כולכם שגרירים של ישראל", אמר הקריין ואני חשבתי על הרושם שהשארתי על כל האנשים שפגשתי בטיול. חשבתי על האוסטרלים, הגרמנים, על האירים ועל הטורקי ההוא, על כל מי שדיברתי איתם על החיים כאן. בהחלט אפשר להגיד שכמה מהאנשים שהסתכלו לי בעיניים יכלו בהחלט לטעות ולחשוב ש- אם להשתמש בעולם המושגים של ענף היח"צ במשרד החוץ -כרגע נתקלו בשגריר פלסטין. אני לא מתבייש בדעות שלי, להפך. אבל בכל פעם שאני מדבר עם מישהו מבחוץ, אני מרגיש שאני מצליח להבהיר לו טוב מאוד כמה אני מתנגד למה שקורה כאן. מצד שני, נראה שאני לא ממש מסוגל להעביר את תחושות מעורפלות ומיוחדות יותר כמו מקומיות ושייכות, אלה שבסופו של דבר גם גורמות לי להישאר. אז הפעם, לקראת הטיסה, החלטתי להיות שגריר 'כמו שצריך' והכנתי קפסולה של כל מה שיפה (ועדיין, מורכב) בעיני במקום הזה. שתי רשימות שירים פשוטות, בשחור לבן, של אמנים ישראלים שלא יכולים בלי הצליל המקומי ועדיין, לא מפחדים להגיד את הדבר הנכון ולהכות איפה שצריך.  כי עם כל הכבוד לתכנותי הדרבוקה של סוליקו, יש גם לא מעט יופי בציניות של נעם ענבר ב'נפלא פה', בזעקות השבר של 'היכן החייל שלי' או במה שיש לרייסקינדר להגיד על השואה. בשירים האלה שנותנים לי סיבה להישאר, וליצור כאן.

אפשר להאזין לצד המזרחי של המיקסטייפ ממש כאן.