אתמול הלך לעולמו הכנר זוזו מוסא ז"ל, שהיה מנהל ומנצח התזמורת הערבית של רשות השידור (שנשמעה ונראתה כך וגם כך). התזמורת, שהורכבה מנגנים וזמרים יוצאי עיראק ומצרים, הייתה במשך שנים ארוכות הגוף הרשמי היחיד שהביא לידי ביטוי את התרבות המוזיקלית העשירה של יהודים יוצאי מדינות ערב. עם התזמורת של מוסא נגנו בזמנו גם האחים סאלח ודאוד אל כוויתי, שלמקרה שלהם יש לא מעט מאפיינים משותפים עם סיפורו של מוסא עצמו. כבר בילדותו במצריים הוכר כשרונו יוצא הדופן של מוסא והקריירה המוזיקלית שלו נסקה כבר בגיל צעיר, כשהיה חבר בתזמורת שליוותה את עבד אלחלים חאפז. לשיא הצלחתו במצריים הגיע כשהתקבל לנגן בלהקה של הזמר הגדול עבד אל וואהב (!). בדומה לאחים אל כוויתי, שהגיעו לרמות הגבוהות ביותר של חדשנות, הכרה ויוקרה בארצם – זוזו עצמו הגיע למעמד של כוכב, הופיע עם עבד אל וואהב בסרטים מצריים וחי חיי יוקרה, כבוד ופאר. ובדומה לאחים אל כוויתי , גם הוא נאלץ לעלות לארץ בדוחק לאחר הרדיפות האנטישמיות בארצו ומצא עצמו חי חיי עוני במעברה. סדר הגודל של העוולה הזו הוא בלתי נתפס – באמות מידה מערביות, זה בערך כמו שאריק קלפטון או ג'ימי הנדריקס היו גולים מארצם בסוף שנות הששים ומגיעים לארץ אחרת בה היו נאלצים לחיות חיי עוני ולנגן בבריתות וחתונות, עד שהיו מצליחים להתקבל ולהיות נגני ליווי או מלחינים בתזמורת רדיופונית שזוכה לשעת שידור שבועית אחת. נדמה שמדינת היהודים, שקלטה יהודים נרדפים ממדינות העולם ונתנה להם בית לאומי, לא השכילה לספק גם בית תרבותי שוויוני לאותם היהודים שמצאו בה מפלט. בסיפורו של מוסא ושל שאר המוזיקאים הגאונים יוצאי עדות ערב (כמו גם הכנר פליקס מזרחי ונגן הקאנון אברהם סלמאן) ניתן לראות את ההפרש ואת הפער העצום שאיתו נאלצו להתמודד סבינו וסבתותינו, בין העושר התרבותי והרוחני של חייהם בארצות ערב לעומת ההנמכה התרבותית והכבוד המועט שזכו לו בארץ המובטחת. רבים מהם, כמו מוסא למשל, עשו זאת בכבוד ובענווה, התחילו את חייהם מחדש וחתרו לאמת ולהצלחה בתוך ומחוץ לגבולות שהוכתבו להם.

בכל אופן, דור הולך ודור בא. סליחה, התכוונתי בא. נראה שלנו, לילדים, נכדים ונינים 'יוצאי עדות המזרח', כבר אין יותר מדי לעשות בעניין. אולי רק להקשיב מדי פעם לסיפורים של הסבים על העלייה הארצה ועל כל מה שאבד להם בדרך. להקשיב מתוך סקרנות, ועניין אמיתי, וכבוד.