לפני כמה חודשים קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הודעה שכותרתה 'קול קורא לפרויקט חמודי בנמל:  100 שנים לקופת חולים כללית'. כבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בהרמה רצינית להנחתה. מהקישור שהופיע בתחתית ההודעה, הבנתי שזו הזמנה להשתתף בתערוכה ענקית של פסלוני חמודי מפיברגלס, עליהם יקשקשו ויחתמו מאה אמנים בתמורה לתקציב הקמה מכובד למדי. בקיצור, הנוסחה המוכרת של 'אמן יקר מדרג ג', הנך מוזמן בזאת למכור את מה שנשאר מהנשמה שלך, ואנחנו כבר נדאג לקחת את כל מה שאופנתי באמנות ולהשתמש בו לצרכים הפרטיים שלנו'. ידעתי כמובן שהודעה כזו בכלל לא שווה התייחסות, אבל בכל זאת, משהו שם תפס אותי. האופן שבו אמנות מתגייסת, מתלבשת כמו כפפה על צרכי המותג, מתפנקת בחיקו ובארנקו של בעל המאה מבלי להסמיק, להתבייש או להתכסות. הקלות הבלתי נסבלת שבו אתה כאמן יכול להשאיר את טביעת היד הייחודית שלך על פסלון פיברגלס ולהכניס לכיסך ארבעת אלפים שקלים חדשים, לא כולל תקציב הקמה. וכל זה תחת הטייטל המבריק 'חמודי בנמל', שכבר מהפעם הראשונה ששמעתי אותו נדלקו לי העיניים. מין שילוב מנצח של ישן וחדש, גבוה ונמוך, זילות ויוקרה. 'חמודי בנמל'.

אז החלטתי לשחרר קצת ולזרום איתם. מה רע להיות פעם אחת אמן חמודי כזה, כמו שצריך. המוזה שרתה עלי כבר מהרגע בו הבחנתי בסעיף באתר שלהם שמאפשר לשלוח גם "יצירות אמנות חופשיות, המתייחסות לדמותו של חמודי, בתחומי הציור, האיור, הצילום או בתחומי השירה והפרוזה". לילה שלם ישבתי וניסחתי פרויקט לתפארת, שמערב את דמותו של חמודי ביצירות המופת הגדולות של תולדות האמנות, עם פוטנציאל לקירוב לבבות וחינוך לאמנות, להיגיינה ולשלמות המשפחה.

מוצגות כאן הסקיצות ששלחתי להם, בצירוף מייל עם פרטי הפרויקט, שחתמתי עליו בשם הבדוי שלי (יוני בן חורין) מטעמים ברורים של בושה וחרפה.                                    שלושה חודשים עברו מאז שלחתי להם הצעה וסקיצות. טרם קיבלתי תגובה.                      אולי אני לא מספיק טוב בשבילם, ואולי כל הסיפור הזה הוא בדיחה אחת עצובה.

לחצו על התמונות כדי להתרשם מהן בגודלן המקורי.